גזר דין בתיק ת"פ 1258-07

רקע

הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בכך שביום 27.5.2007 הסיע ארבעה תושבי האזור אשר שהו בישראל שלא כדין.

לאחר מתן הכרעת הדין, בית המשפט (כב' הש' מאק קלמנוביץ) הפנה את הנאשם לקבלת חוות דעתו של ממונה עבודות שירות. הממונה קבע, בשלוש חוות דעת שונות, כי הנאשם אינו מתאים לרצות עונש של מאסר בעבודות שירות.

חוות הדעת הראשונה, מיום 5.5.2011, נימקה אי ההתאמה בכך שהנאשם לא התייצב לראיון. ב"כ הנאשם תלה זאת בתקלה במכשיר הפקסימיליה של הסנגוריה הציבורית (למרות שמפרוטוקול הישיבה ביום 28.3.2011 עולה, כי לממונה היה גם מספר טלפון נייד של ב"כ הנאשם).

שתי חוות דעת נוספות של ממונה עבודות השירות קבעו, כי הנאשם אינו מתאים לבצע עבודות שירות בשל מצבו הרפואי (חוות דעת שניה ניתנה ביום 3.7.2011 ולאחריה בית המשפט הפנה את הנאשם פעם נוספת לממונה והתקבלה חוות דעת שלישית, מיום 25.10.2011, בה שוב נשללה התאמתו).

לאחר מכן נשלח הנאשם לקבלת תסקיר של שירות המבחן, אשר מצא אותו מתאים לביצוע שירות לתועלת הציבור (אתיחס לתוכן התסקיר בהמשך).

עמדות הצדדים

ב"כ הצדדים טענו לעונש בימים 28.3.2011 ו- 4.7.2011, שם פרטו טענותיהם בהרחבה:

באי כוחה השונים של המאשימה הדגישו את חומרת העבירה בה הורשע הנאשם, את עברו הפלילי ואת אופן ניהול ההליכים על ידו. בתחילה, עמדת המאשימה היתה, כי יש להשית על הנאשם עונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות. לאור חוות דעת הממונה, עתרה המאשימה בדיון בפני, ביום 19.3.2011, להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס וכן עתרה לחייבו בהוצאות על אופן ניהול ההליכים.

ב"כ הנאשם שם דגש על מצבו הבריאותי הלקוי של הנאשם ועל העובדה שמאז הרשעתו בשנת 2007 לא נפתחו נגדו תיקים נוספים. כן טען, כי לא ניתן להחמיר עם הנאשם בשל העובדה שניהל הליכים ועמד על חפותו. לנוכח זאת עתר להטלת עונש של מאסר מותנה וקנס, ולחלופין ביקש כי אשית על הנאשם שירות לתועלת הציבור בהיקף של 120 שעות, כפי שראה שירות המבחן להציע.

דיון והכרעה

רבות נאמר ונכתב על עבירת הסעת שוהים בלתי חוקיים, רעותיה והסכנה הטמונה בה לבטחונו של הציבור בישראל - ולא ראיתי לחזור על דברים אלו. רמת הענישה הנוהגת ביחס לעבירת הסעת שוהים בלתי חוקיים נעה בין מאסר בעבודות שירות למאסר ממש, על פי נסיבות העבירה והעבריין.

במקרה זה, העבירה נעברה בנסיבות מחמירות - הנאשם הסיע ארבעה שוהים בלתי חוקיים וכיוון ההסעה היה מאיזור צור הדסה, לכיוון בית שמש, קרי הסעה פנימה, לתוך המדינה.

במקרה שלפנינו, על חומרת העבירה לכשעצמה, מתווספות נסיבותיו של הנאשם: לנאשם ארבע הרשעות קודמות, בעבירות של היזק לרכוש, הפרעה לעובד ציבור, תקיפת עובד ציבור ומשיכת צ'ק ללא כיסוי. ההרשעה האחרונה היא משנת 2000. מכאן שהעבירה מושא כתב האישום אינה מקרה חד פעמי, אשר איו מאפיין את הנאשם.

אוסיף על כך את העובדה כי הנאשם בחר לנהל הליכים בדרך קנטרנית, תוך הטרחת עדים טכניים (עורכי תעודות עובד הציבור וגובה הודעה) ללא כל הצדקה. כן בחר הנאשם להעלות בסיכומיו טענות סתמיות, בחלקן סותרות (ר' הערות כב' הש' מאק קלמנוביץ בהכרעת הדין מיום 10.1.2011).

אין חולק כי זכותו של נאשם לנהל הליכים ולדרוש מן המאשימה להוכיח את אשמתו, אך עמידה על זכות זו יש בה כדי ללמד על העדר חרטה והפנמה של חומרת העבירה. נאשם המנהל הליכים, במיוחד בדרך בה ניהל הנאשם את ההליכים, מוותר, בהתנהגותו, על טענה משמעותית זו, אשר יש לה משקל ממשי בגזירת ענשו. אדגיש - אינני מחמיר עם הנאשם בשל כך שכפר וניהל את התיק. עם זאת, נתתי משקל לניהול ההליכים, בהערכת התיחסות הנאשם לעבירה בה הורשע.

גם מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם לא לקח אחריות למעשיו, לא הפנים את הרשעתו ועודו עומד על גרסתו אשר נדחתה על ידי בית המשפט.

באשר לחלוף הזמן: אמנם העבירה בוצעה בשנת 2007, אך חלוף הזמן כולו רובץ לפתחו של הנאשם: כתב האישום הוגש תוך חודשים ספורים, ביום 21.10.2007. ישיבה ראשונה של בית המשפט נקבעה ליום 17.1.2008. כעולה מהפרוטוקול, הנאשם הוזמן לישיבה זו ובחר שלא להתייצב אליה ולא לישיבות עוקבות. גם לאחר שהתייצב הנאשם, אופן ניהול ההליכים על ידו גרם להתמשכותם והתארכותם.

לנוכח כל אלה, איני רואה מקום להמנע מהטלת מאסר ולהשית על הנאשם שירות לתועלת הציבור. מתוך מגוון דרכי הענישה העומדות בפני בית המשפט, שירות לתועלת הציבור נמצא בצד השיקומי-טיפולי יותר מאשר בצד הענשי. שיקום וטיפול פחות רלוונטיים כאשר מדובר בנאשם אשר גם בפני שירות המבחן עומד על כפירתו ועל גרסתו אשר נדחתה.